קרנות נאמנות מנוהלות על ידי מנהל קרן ופעילותן מתבססת על הסכם נאמנות. במסגרת הסכמים אלו נבנית מדיניות השקעה של הקרן. חלק עיקרי ממדיניות ההשקעה של קרנות נאמנות קובעות כי על מנהלי קרנות הנאמנות להשקיע בשיעור מסוים מסך הנכסים שלהם במניות הנמצאות בקרן הנאמנות. ההשקעות משתייכות לסקטורים מתחומים פיננסיים שונים, כגון: אופציות, אגרות חוב, מק"מ, סחורות ועוד.

קרנות נאמנות מורכבות מיחידות. כל יחידה בקרן נאמנות מעניקה זכות שווה בתוך הקרן. קרנות נאמנות המשקיעות בניירות ערך של חברות שונות בשוק נוטות להשגת תשואות הקרובות לסכומים המושגים בשוק. למול זאת, קרנות נאמנות המתמחות בניירות ערך של חברות הפועלות בענף ספציפי חשופות ומושפעות מהתנודות בענף עצמו ומכאן לתשואות המושפעות מכך באופן ישיר.

פעילות של רכישה ופדיון במסגרות של קרנות נאמנות מתבצעות על ידי ביצוע של הוראות לחבר הבורסה שבו מתנהל חשבון ההשקעות. את ההוראות ניתן להעביר בכל שעות המסחר עד לשעות הצהריים המאוחרות. רוב רובן של ההוראות מבוצעות באותו יום לעומת קרנות בחו"ל שההוראה לגבן מתבצעת יום למחרת.

אחת מהתמורות החשובות בישראל אודות קרנות נאמנות הן סביב רפורמת בכר. רפורמה זו, בראשות מנכ"ל משרד האוצר בעבר ד"ר יוסי בכר, קבעה כי על הבנקים שבאותה עת החזיקו בבעלות על עיקר הנכסים של קרנות הנאמנות,למכור את אחזקותיהם בנכסים אלו. בתחילת 2006 הצליחו הבנקים למכור את רוב רובם של אחזקותיהם לחברות ביטוח שונות, קרנות השקעות וברוקרים פרטיים. רפורמה זו היוותה מפנה של ממש במסגרת קרנות הנאמנות, בשל כך שהמלצותיהם של בנקים עבור לקוחות המעוניינים בהשקעה בקרנות נאמנות אינן מוטות לעבר קרנות שהיו בעבר באחזקות הבנק.

ההכרה מקרוב של עולם קרנות הנאמנות מביאה לקוחות רבים לקבל ייעוץ והכוונה בעבר השקעה באפיקים אלו וזאת בעבור כדאיות כלכלית לאורך זמן ותשואות מכניסות וכדאיות.